<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פכ"א</h1>
<h2>דף צז.</h2>
גדי שצלאו בחלבו, אסור לאכול מראש אזנו, שהחלב נבלע באבריו. ואם הוא כחוש ולא היה שם חלב כליות אלא מועט כאחד מששים, קולף ואוכל עד שמגיע לחלב. וכן ירך צלויה או מבושלת בגיד הנשה שלה, קולף ואוכל עד שמגיע סמוך לגיד.
יש מי שכתב שאם בשל כוליא בחלבה נוטל החלב והקרום, והכוליא מותרת מפני שהקרום מפסיק בין החלב והכוליא. ולא חיישינן לחוטין שבכוליא וללובן שיש בתוכו, דבגאים ליה סגיא. ולא חיישינן לקרום עצמו שאסור משום חלב שהוא אסור. ואינו אוסר שאין בו לחות כל כך. הילכך לענין מליחה נמי אם מלחה בקרום שלה אינו אוסר. והוא שנטל כולו. וכן אם מלח טחול בקרום שלו מותר. דאע"ג דאסור אינו יוצא ממנו לחות. ודוקא שניטל מקרום הטחול מה שכנגד הדד, שהוא אסור מן התורה. אבל אם לא ניטל ודאי אסור. דאזלינן ביה לחומרא ולא לקולא. הכרס שנמלח עם קרום שלו אינו צריך קליפה תחת הקרום, שהקרום אינו מפעפע. והעולם נהגו בו איסור. ומאשר נתגלגל בדברי ענין חלב אביא הנה מעשה קרה בדורו של רבינו גרשום. בא השואל לפניו ושאל על שתי קדירות, אחת של איסור ואחת של היתר, שנפל חלב באחת מהן, ואין ידוע באיזו נפלה. מה דינם. השיב הנשאל ראשונה, שקדרת ההיתר מותרת. דדמיא לההיא דזרעים [תוספתא דתרומות פ"ו הט"ו] דאמרינן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הרי אני אומר [תרומה] לתוך תרומה נפלה. הם הכי נמי בהאי מעשה אמרינן דאותו חלב באותו של איסור נפלה, והקדרה של היתר מותרת. אחר כך חזר הרב ואמר דשתי הקדרות אסורות. דהתם תרומה היא מדרבנן, כדאמרינן ביבמות פרק הערל [פ"ב ע"א]. אבל גבי חלב דאיסורא דאורייתא הוא שתיהן אסורות. באחרונה חזר הרב בו, והתיר אותה קדרה של היתר, דבחזקת היתר קיימא ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק. ואמרינן דבשל איסור נפלה. ואם שתי הקדרות היו של היתר ונפלה חתיכת חלב באחת מהן ואין ידוע באיזו נפלה, שכבר ניתכה כולה, ולא היו ששים באחת הקדרות. השיב בראשונה, ששתיהן מותרות. ומוכח לה מההיא מילתא דפסח ראשון [י' ע"א] דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור ושני בני אדם ועשו טהרות, והלך כל אחד באחד מהם, ואינו יודע כל אחד מהם באיזו הלך, ונשאל כל אחד מהם (בפה) זה אחר זה, כולן טהורות, דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, בבת אחת כולן טמאות. א"ר יוסי לא נחלקו בזה אחר זה שכולן טהורות ובבת אחת כולן טמאות, על מה נחלקו, בבא אחד מהם לישאל עליו ועל חבירו, מר מדמה ליה לזה אחר זה וכולן טהורות, ומר מדמה ליה לבבת אחת וכולן טמאות. ומסקנא דכזה אחר זה הוא; הכי נמי במעשה זה אם שאל לחכם על כל קדרה בפני עצמה שתיהן מותרות, ואם שאל עליהן בבת אחת שתיהן אסורות. אחר כן חזר בו הרב, והשיב דשתיהן אסורות, ולא דמי מעשה זה לשני שבילין, דהתם טומאה דרבנן היא, דמיירי בשביל ברשות הרבים וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. אבל מעשה זה דאיסורא של חלב הוי איסורא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ושתיהן אסורות. וכן כתב הר"ם בספר זרעים, דמשוי חילוק לענין תרומה שנפלה לתוך חולין בין איסורא דאורייתא לדרבנן.
<h2>דף צז:</h2>
וכן ירך שנמלחה עם גיד הנשה שלה, וליכא חששא משום דם כגון שנמלחה בכלי מנוקב, קולף ואוכל עד שמגיע סמוך לגיד. ויש מי שכתב ודיקדק שלא אמרו "קולף האיסור מעל ההיתר" אלא "קולף ההיתר מעל האיסור". הילכך א"צ כאן נטילת מקום ולא אפילו קליפה. דכי אמרינן שאני חלב דמפעפע, דוקא על ידי צלי, אבל על ידי מלח לא. כתב גאון, שמענו לקצת חכמים שאוסרים להעמיד הירך או חתיכה שיש בה חלבים עם החלב שבה יותר מיום אחד. ויש אומרים עד שלשה ימים. ואין לנו בזה אלא מנהג. שהרי דברים אלו אמורים על צונן גמור בצונן גמור, שמאחר שנצטנן לגמרי כבר נקרש ואינו זב כלל. ועוד שהרי קרום מפסיק ביניהם. ירך שנמלחה בחלב שבה אסורה כולה, לפי שהחלב נבלע באברים כולם, והוא משביחו ונותן טעם. ואם אין מן החלב אלא דבר מועט, כגון כזית חלב שנמלח עם בשר, יש מי שאומר דאזלינן בששים, ואם יש בו ששים לבטל אותו חלב הכל מותר. וראוי להחמיר בזה ולא להקל, דאיסור חלב מן התורה הוא. מיהו נמצא כתוב "מעשה היה בבלקאיירי מחתיכה שנמלחה בחלב ובאו לפני חכמי העיר, וגם לא נודע אם היתה עומדת על שאר חתיכות. ואם תמצא לומר שעמדה על שאר חתיכות לא היה ידוע איזו. והתירו את כולן בלא קליפת מקום. ואמרו כי מה שלא הצריכו לקלוף, לפי שהקליפה אינה אלא מדרבנן, דמדאורייתא בטל ברוב. הכא נמי החלב נבלע בבשר, ובשביל כח המלח בטל הוא מן התורה. והקליפה שהצריכו היא מדרבנן. וכיון שלא נודע על איזו היה, הויא ספיקא דרבנן ולקולא". ואין להרהר בזה, דמעשה רב.
<h2>דף קיג.</h2>
בשר מלוח שנתנוהו בקדרה שלא ברחיצה מתירין אותו בששים. שאין כח יותר במלח מן הדם שנבלע בו. כי הדם בטל בששים, כל שכן המלח. ויש אומרים כי החתיכה נעשית נבלה וצריך ששים מן החתיכה. וחומרא יתירה היא זו. והעיקר כמו שכתבנו. וכן ראינו שעשו מעשה פעמים [הרבה]. וכן אם מלח אדם בשר על גבי חתיכה שהיא מלוחה כבר, שבולעת מדם העליונה, לא אמרינן שיהיה ששים מן החתיכה העליונה אלא במאי דנפיק מינה, שהרי היא גופה כשרה, ואינה אסורה אלא התחתונה לפי שדם העליונה שותת ויורד לתוכה. אם נמלח בשר הרבה בכלי שאינו מנוקב, כל החתיכות העליונות שאינן טבולות בציר מותרות, שהרי הם כבכלי מנוקב. אבל התחתונות אסורות והכלי אסור. ויש מי שאומר דבקליפה סגי כיון דאמרינן מליח הרי הוא כרותח דצלי. ודוקא במלח שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל אם אינו מליח כל כך אלא כמליחת צלי לא חשבינן ליה כרותח ובהדחה סגי בין לכלי בין לבשר. ולפי זה הדעת צריך שלא ישהה שם יותר ממליחת צלי, שאם שהה יותר אפשר כי במלח מועט יכול אדם למלוח חתיכה גדולה כל צורכה. כי מה שמלח מרובה מולח בשעה אחת, מלח מועט מולח בשתי שעות. על כן ראוי להחמיר בזה ולאסור החתיכות העומדות תחתונות כמו הכלי שהוא אסור. מלח הבלוע דם, כגון מלח שבלע מנבלה או מדם בשר כשרה, ונתנוהו בקדרה, אם יש ששים בקדרה כדי שיעור של מלח הכל מותר.
